מערות וויאטומו

29.11 התעוררנו הבוקר במבנה חווה טיפוסי, כמו במערבונים עם מרפסת ישיבה בחוץ הצופה לשטחי המרעה ואל הכפר למטה. הבעלים הוא חוואי שמאכסן מטיילים כתוספת.
יום קודם הזמנו יום פעילות משולב במערות וויאטומו שאמור להימשך 5 שעות.
היינו 7 בצוות ועוד שני מדריכים. חשבנו למה שניים? טעינו. הסרנו בגדים ולבשנו חליפת גומי , כמו חליפת צלילה, להגנה מקור, קסדה עם פנס, גרבי גומי ומגפי גומי וגם רתמת גלישה מצוקים. הרגשנו חנוטים בתוך חליפת הלחץ הזו שמגבילה תנועה.
ידענו שמדובר במסלול אתגרי הרחב ביותר שהיה להם, ולא חשבנו שעד כדי כך.
אחרי נסיעה וצעידה קלה לפתח הבור/ מערה, תורגלנו בקשירת סנפלינג מיוחדת שלא היכרתי, ובאופן הירידה.
ירדנו אחד אחד לתוך בור חשוך בעומק של 37 מטר שתחילתו צרה מאוד ותחתיתו רחבה. היינו עם פנסי ראש דולקים. אחרי שנתלית על החבל ושחררת חבל כדי לרדת, חשת שאתה בשליטה. ירדת ואתה ממתין בחושך עם פנסים שלא ממש מאירים
מערה. בשלב זה שמים לב לזחלים אחדים שנוצצים בתקרה. אלה ה Glow Worm המפורסמים של ניו זילנד.
אחרי שכולם ירדו, מתחברים לחבל מאובטח וגולשים במסדרון חשוך מאוד לאורך כ15 מטר ונעצרים בטלטלה. רק לאחר העצירה נדלק פנס המדריך כדי לנתק אותך מהכבל. ופתאום כשאחד הצעירות גולשת באומגה, שומעים רעש ואח״כ שקט מחריד.
מה זה היה? המדריך חבט באבוב במים. ההפתעות שיצרו העבירו את הלב מבחנים לא נוחים.
כשכולם ירדו, המדריך הוביל כשאנחנו בפנסי ראש מאירים, דרך לא ארוכה בתוך המערה עד שפת מצוק כשמתחתינו בעומק של כ4 מטר זורם נהר. התבקשנו לשבת על שפת המצוק. הוגש שוקו ועוגיות והיתה רגיעה של מספר דקות.
את שרה׳לה החרידו ההפתעות ממה שצפוי להיות. כל אחד קיבל אבוב שהיה מוסתר ואחד אחד נאלצנו לקפוץ לנהר שבקושי רואים אותו, למצב ישיבה על אבוב. איך עושים לנו דבר כזה? לא רואים שאנחנו מבוגרים? נזכרתי בבית הכנסת וקפצתי.
הרעש והחבטה די זיעזעו אותי. חשבתי שהצואר שלי מתפרק. כאן נאלצנו למשוך עצמנו לאורך חבל ולאחר מכן לחתור כמה מאות מטרים להערכתי. חיברו את כל שבעת האבובים באמצעות הרגליים, כיבינו פנסים והיה חושך ושקט מוחלטים.
בקשב ובדריכות שמנו לב שהשמיים מלאים מלאים כוכבים שזזים לאחור באיטיות.
כלומר כל הטור נגרר לאורך כ 100 מטר וצופה למעלה בתקרת המערה באלפי התולעים הזוהרות. ואוו אחד גדול.
מסרנו את האבובים וצעדנו במים בנתיב המערה לאורך קירות סלע שהמים יצרו בהם צורות שונות ואף היו שם נטיפים בשלבי התהוות שונים.
הקור והזמן הארוך בנהר המערה יצר צורך טבעי להתפנות. לא היתה ברירה וכולנו ניצלנו זאת לחמם את הרגליים בתוך בגדי הגומי ההדוקים ששעה היה נדרש כדי להסיר אותם אם היתה אפשרות. .. גם אתם הייתם נוהגים כך, ואל תנסו להריח אותי.
לשרה׳לה היציאה אל הבלתי נודע היתה קשה, ותוסיפו לכך שההסברים שלי היו חסרים מאוד, הן מפני שהשמיעה שלי לקויה והן מפני שלא הבנתי את האנגלית הקיווית הבולעת מילים.
ככל שהתקדמנו שמענו רעש מים הולך וגובר. חששה של שרה׳לה היה שנגלוש במפל בחושך, וכך ביקשה ממני לברר זאת עם המדריך. למרות שאמר שלא גולשים במפל לא נרגעה. התברר שעולים במפל נגד כיוון הזרימה שלו. נשמע מוטרף, אך בפועל
היה מחזה מרהיב של מפל זרם מים ברוחב מטר שאתה אמור לטפס מצדדיו באור פנסים אישיים כדי לעלות מספר מטרים במערה. עברנו גם את זה. אני מתקשה להתקדם במים הקפואים, כי אין לי בהונות רגליים לייצב את עצמי בסלעים
שאנחנו עוברים במים. מדי כמה מטרים נפלתי למים כמו אחרים, ורק קצת יותר.
חלף הרהור של ״למה אני עושה את זה לעצמי שוב?״ ו״למה אני צריך את זה בכלל?״.
ההרהור פג במעבר של מפל קצת רחב יותר מהקודם. הפעם המעבר של מפל שאתה מסתכל עליו מלמטה היה מהיר יותר למרות הטיפוס בידיים וללא תחושת רגליים.
די! עד מתי? אם היה לי שעון יכולתי להעריך את שעת הסיום.
הולכים במים זורמים תוך היתקלות בסלעים ובאבנים מתחת למים עד שבצבץ אור ממעבר צר שהלך וגדל- אור יום. אנחת רווחה. הולכים בשמש עד לרכב, ואני מקווה שהשמש תעשה את שלה ולא יישאר לי נמק. ההפשרה מהירה יותר במקלחת ותוך שתיית מרק העגבניות.
שרה׳לה ואני הבטנו זה בזה ולא הגבנו. היינו עייפים מלהגיב. ללא מילים ידענו שרוחנו מיצתה את יצר ההרפתקה האתגרית. אולי.
משם המשכנו לרוטורואה לנוח לנוח לנוח. לישון!!!!!