מערות וויאטומו

29.11 התעוררנו הבוקר במבנה חווה טיפוסי, כמו במערבונים עם מרפסת ישיבה בחוץ הצופה לשטחי המרעה ואל הכפר למטה. הבעלים הוא חוואי שמאכסן מטיילים כתוספת.
יום קודם הזמנו יום פעילות משולב במערות וויאטומו שאמור להימשך 5 שעות.
היינו 7 בצוות ועוד שני מדריכים. חשבנו למה שניים? טעינו. הסרנו בגדים ולבשנו חליפת גומי , כמו חליפת צלילה, להגנה מקור, קסדה עם פנס, גרבי גומי ומגפי גומי וגם רתמת גלישה מצוקים. הרגשנו חנוטים בתוך חליפת הלחץ הזו שמגבילה תנועה.
ידענו שמדובר במסלול אתגרי הרחב ביותר שהיה להם, ולא חשבנו שעד כדי כך.
אחרי נסיעה וצעידה קלה לפתח הבור/ מערה, תורגלנו בקשירת סנפלינג מיוחדת שלא היכרתי, ובאופן הירידה.
ירדנו אחד אחד לתוך בור חשוך בעומק של 37 מטר שתחילתו צרה מאוד ותחתיתו רחבה. היינו עם פנסי ראש דולקים. אחרי שנתלית על החבל ושחררת חבל כדי לרדת, חשת שאתה בשליטה. ירדת ואתה ממתין בחושך עם פנסים שלא ממש מאירים
מערה. בשלב זה שמים לב לזחלים אחדים שנוצצים בתקרה. אלה ה Glow Worm המפורסמים של ניו זילנד.
אחרי שכולם ירדו, מתחברים לחבל מאובטח וגולשים במסדרון חשוך מאוד לאורך כ15 מטר ונעצרים בטלטלה. רק לאחר העצירה נדלק פנס המדריך כדי לנתק אותך מהכבל. ופתאום כשאחד הצעירות גולשת באומגה, שומעים רעש ואח״כ שקט מחריד.
מה זה היה? המדריך חבט באבוב במים. ההפתעות שיצרו העבירו את הלב מבחנים לא נוחים.
כשכולם ירדו, המדריך הוביל כשאנחנו בפנסי ראש מאירים, דרך לא ארוכה בתוך המערה עד שפת מצוק כשמתחתינו בעומק של כ4 מטר זורם נהר. התבקשנו לשבת על שפת המצוק. הוגש שוקו ועוגיות והיתה רגיעה של מספר דקות.
את שרה׳לה החרידו ההפתעות ממה שצפוי להיות. כל אחד קיבל אבוב שהיה מוסתר ואחד אחד נאלצנו לקפוץ לנהר שבקושי רואים אותו, למצב ישיבה על אבוב. איך עושים לנו דבר כזה? לא רואים שאנחנו מבוגרים? נזכרתי בבית הכנסת וקפצתי.
הרעש והחבטה די זיעזעו אותי. חשבתי שהצואר שלי מתפרק. כאן נאלצנו למשוך עצמנו לאורך חבל ולאחר מכן לחתור כמה מאות מטרים להערכתי. חיברו את כל שבעת האבובים באמצעות הרגליים, כיבינו פנסים והיה חושך ושקט מוחלטים.
בקשב ובדריכות שמנו לב שהשמיים מלאים מלאים כוכבים שזזים לאחור באיטיות.
כלומר כל הטור נגרר לאורך כ 100 מטר וצופה למעלה בתקרת המערה באלפי התולעים הזוהרות. ואוו אחד גדול.
מסרנו את האבובים וצעדנו במים בנתיב המערה לאורך קירות סלע שהמים יצרו בהם צורות שונות ואף היו שם נטיפים בשלבי התהוות שונים.
הקור והזמן הארוך בנהר המערה יצר צורך טבעי להתפנות. לא היתה ברירה וכולנו ניצלנו זאת לחמם את הרגליים בתוך בגדי הגומי ההדוקים ששעה היה נדרש כדי להסיר אותם אם היתה אפשרות. .. גם אתם הייתם נוהגים כך, ואל תנסו להריח אותי.
לשרה׳לה היציאה אל הבלתי נודע היתה קשה, ותוסיפו לכך שההסברים שלי היו חסרים מאוד, הן מפני שהשמיעה שלי לקויה והן מפני שלא הבנתי את האנגלית הקיווית הבולעת מילים.
ככל שהתקדמנו שמענו רעש מים הולך וגובר. חששה של שרה׳לה היה שנגלוש במפל בחושך, וכך ביקשה ממני לברר זאת עם המדריך. למרות שאמר שלא גולשים במפל לא נרגעה. התברר שעולים במפל נגד כיוון הזרימה שלו. נשמע מוטרף, אך בפועל
היה מחזה מרהיב של מפל זרם מים ברוחב מטר שאתה אמור לטפס מצדדיו באור פנסים אישיים כדי לעלות מספר מטרים במערה. עברנו גם את זה. אני מתקשה להתקדם במים הקפואים, כי אין לי בהונות רגליים לייצב את עצמי בסלעים
שאנחנו עוברים במים. מדי כמה מטרים נפלתי למים כמו אחרים, ורק קצת יותר.
חלף הרהור של ״למה אני עושה את זה לעצמי שוב?״ ו״למה אני צריך את זה בכלל?״.
ההרהור פג במעבר של מפל קצת רחב יותר מהקודם. הפעם המעבר של מפל שאתה מסתכל עליו מלמטה היה מהיר יותר למרות הטיפוס בידיים וללא תחושת רגליים.
די! עד מתי? אם היה לי שעון יכולתי להעריך את שעת הסיום.
הולכים במים זורמים תוך היתקלות בסלעים ובאבנים מתחת למים עד שבצבץ אור ממעבר צר שהלך וגדל- אור יום. אנחת רווחה. הולכים בשמש עד לרכב, ואני מקווה שהשמש תעשה את שלה ולא יישאר לי נמק. ההפשרה מהירה יותר במקלחת ותוך שתיית מרק העגבניות.
שרה׳לה ואני הבטנו זה בזה ולא הגבנו. היינו עייפים מלהגיב. ללא מילים ידענו שרוחנו מיצתה את יצר ההרפתקה האתגרית. אולי.
משם המשכנו לרוטורואה לנוח לנוח לנוח. לישון!!!!!

טורנגי-טאופו-טרק הטונגרירו-טאופו

25.11 יום רגוע שטוף שמש. מנהל המוטל אדיב מאוד (היה חצי שנה בקיבוץ משמרות).

יצאנו לעיר טאופו הגדולה והיפה למנוחה, לסידורים, ולצפייה מינורית באתרים לפני הגעה שוב מחרתיים. בשורת היום היא שזהו יום הנישואין שלנו. חגגנו במסעדה הצופה אל אגם טאופו, לאחר שביקשתי מהמלצר להוציא לי את הבייקון מהמנה. ידע להעריך את זה שאני צמחוני.

פרט נוסף משמעותי היה שקניתי מצלמה חדשה!! מסיבות נוסטלגיות אני מקווה לתקן את מצלמת הריקו שלי ושתעמוד בציפיות. מבחינה תיירותית ביקרנו בפתיחת הסכר של אגם טאופו. מחזה מרהיב. המשכנו למפלי Huka Falls,

אח״כ לגלריית ניפוח זכוכית.

26.11 07:30 השאטל לתחילת טרק הטונגרירו מחכה לנו. אחרי תמונה עם שלט ההתחלה יצאנו לדרך בשמש ורוח קרה שחייבה גם כובע גרב. הדרך היתה נעימה שאפשרה השלת המעיל וכובע הגרב, אך לא העידה על הבאות.

כעבור כ 7 ק״מ הטיפוס והעלייה בגובה הביאו איתם את הקור והרוח. עוד יכולתי לצלם משהו. הרוח הלכה וגברה והעיפה ענן אבק ואח״כ אבנים קטנות שהכבידו על הנשימה ועל פקיחת העיניים. הרוח הפכה סערת רוחות מלווה אבק ואבנים קטנות כשהתקרבנו לפסגה עד כי קשה היה לעמוד באופן יציב כל כך סמוך למדרון. בתחילה עמדנו בפיסוק רחב כשאנחנו נאחזים זה בזה. לידנו היו אחרים במצב דומה.

הרוח היתה כה חזקה ואנחנו בתוך ענן בקרבת הפסגה מנסים למצוא מחסה מאחורי הסלעים, אך עד שנמצא מחסה משתדלים לא לעוף למטה. באין ברירה עמדנו על ארבעותינו תוך התקדמות איטית במיוחד. כל ניסיון התקדמות קטן נעשה בפיסוק רחב. לא תיארתי לעצמי שמכנסיים רחבות יכולות להיות לרועץ ולתפוס רוח. עמודי סימון המסלול באזור זה באזור הפסגה נעקרו והיה קשה לזהות את המשך הדרך. הצלחנו למצוא מחסה מהרוח מאחורי סלע. הייתי חייב לשים כפפות אך לא הצלחתי לפתוח את אבזמי התיק. נזכרתי בסיפור שסיפר לי חמי על הישרדותו בימים אחרים, והחלטתי ליישם משהו ממנו. הכנסתי אצבע לפה לחימום, אח״כ עוד אחת ועוד אחת, גם את כולן ביחד. באותו הרגע היתה לי תחושה כלשהי באצבעות. שמחתי. הייתי חייב לחזור עם כולן בשביל הבלוג. ממש דאגתי. עדיין צריך לפתוח את התיק כדי להוציא את הכפפות ואת מעיל הרוח. ניסיתי בשיניים ובשורש כף היד. בסופו של דבר שרה׳לה הצליחה. עכשיו איך מכניסים את הידיים לכפפות? שוב שרה׳לה מצד אחד מנסה, אני עם השיניים בצד האחר. לא היתה תחושה ולא הרגשתי לאן נכנסות האצבעות. אני עם הכפפות, אבל איפה האצבעות.

דקות ארוכות של התארגנות במחסה הסלע, מספר זוגות לידנו אוחזים ידיים כשהם שוכבים מפחד לא לעוף. שרה׳לה צריכה פיפי. מי בכלל יכול לראות אותה באבק ובלחץ שהיה שם. פרקה את המתח כמעט במקום בו ישבה. אנחנו רואים שכעשרה איש חוזרים כלעומת שבאו. אכן היה מסוכן והיו מוכנים לחזור את 9 הקילומטרים לנקודת ההתחלה. גייסנו כוחות והחלטנו להתקדם, אך לא היינו בטוחים בכיוון המדויק. חיכינו לראות מישהו שיוביל כדי ללכת באופן בטוח. ההתקדמות היתה איטית מאוד ומלווה ביבבות חרטה של שרה׳לה, אך אותי הטרידה הקרבה לתהום. אזור הפסגה הוא מקום מאוד צר. עשינו צעד, הדרדרנו שניים. ההתקדמות היתה בהליכה על ארבע, כשאני נשען על שורש כף היד ודוחף את שרה׳לה לכיוון הרחוק מהסכנה. היא התחילה לרעוד מלחץ. הלחץ במקום היה גדול למרות שתיארתי לעצמי שאחרי הפסגה התנאים יהיו קלים יותר, אבל צריך לעבור אותה. היו רגעים של רצון לרוץ ולספר לחבר׳ה, אך איך עושים זאת עם ידיים קפואות. במצב כזה גרפסים ונודים (סליחה מכבודכם) נחשבים כ״הוצאה מוכרת״. עברנו את הפסגה, הרוח שככה במקצת, ואף הקור קצת ירד והחלטתי לבדוק מצב האצבעות. אצבעות יד ימין כמו מקלות. שרה׳לה הציעה את הכפפות שלה. לקחתי את ימין ואחרי שמצצתי אותן הצלחתי להכניס פנימה. אנחנו כבר בירידה שצפויה להיות תלולה בהתחלה ואח״כ להתמתן. המשימה הראשונה היתה להוציא את המצלמה ולצלם. הצלחתי לצלם את בריכות הגופרית.

זו היתה תמונה ראשונה ללא שימוש באצבעות. ביקשתי מצעיר שמצלם לצלם אותנו, ובכך פתרתי את הבעיה. מכאן ואילך המשכנו עד הבקתה הנמצאת כ 6 וחצי ק״מ מהסיום.

מתברר שזו היתה חוויה קשה לכולם. התיישבנו לאכול ולהירגע. כעבור כרבע שעה המשכנו לסיום בדרך המשלבת הרבה מדרגות יורדות כשחיוך מלווה את שחזור הרגעים הקשים למעלה. לא היה קושי פיזי , לא של עליות ולא של ירידות, ובכל זאת זו היתה חוויה קשה בנסיבות המיוחדות של היום. תפסנו יום לא טוב.

אולי נספיק לשאטל שאוסף למוטל בשעה14:30. מעודדים החלטנו לפתוח צעד. 14:25 והשלט מראה עוד 1 ק״מ. סוכם שארוץ קדימה כדי לעכב אותו, שאם לא כן נצטרך להמתין עוד שעתיים לסבב הבא. הרגשתי הרמות גבה למראה מישהו המסיים מסלול של 19 ק״מ בריצה. אני אוהב רוח. זה עוזר לייבש כביסה אבל לא כשאתה על הר גבוה.

בסיכומו של יום אנחנו שמחים שעשינו את הטרק הזה כשאנחנו אחרי מקלחת וכביסות ועם כל האצבעות.

27.11 התעוררנו עם עיניים אדומות ועם גרגרים בעיניים שכנראה נשארו מאתמול. היום תוכנן לפעילות בעיר טאופו והיה צורך בשינוי. התעכבנו בלודג׳ כדי לאחר את מועד הטיסה חזרה מתאילנד לארץ. בשלב זה אושרה החזרה לארץ ביום 17.12. יש מחסור בטיסות לקראת סוף השנה הנוצרי. נפרדנו מידידנו מנהל המוטל ונסענו לבריכות התרמיות. התרשמנו מהאפשרויות והחלטנו לא להתפשט. בדרך לטאופו שוחחנו על כך שפוווו... חזק בעיניים השאיר בהם עדיין גרגרים, ואולי רוח חזקה יותר כמו בצניחה חופשית תוציא אותם. שרה׳לה פתאום אומרת ״אתה צוחק? דווקא הייתי רוצה לעשות צניחה חופשית״. ״אם את רוצה, מה הבעיה?״ ״אבל רק אתך״ היא אומרת ברצינות ולא היה לי נעים להיראות מפוחד. ״אז נוסעים!!״.

עשינו יחד צניחה חופשית וזה היה נחמד, ואף הייתי חוזר על כך בלי בעיה. התרגשות היתה לפני הקפיצה, אך אחריה חשבנו שנתרגש יותר. הנוף מעל האגם מרהיב, והתחושה של להיות למעלה טובה יותר מזו שלמטה. שרה׳לה החליטה להתפעל בעברית, אולי גם מזה שיש לה מישהו על הגב. חזרנו לעיר שרחשה לקראת מרוץ ענק באופניים המקיף את אגם טאופו. מחסומים, וכל בתי המלון והקמפינגים מלאים לקראת אכלוס 11 אלף המשתתפים. שוטטנו בעיר והבטחנו לחזור למחרת. מה בוער? אנחנו בפנסיה או כמו בפנסיה.

28.11 הבוקר מתחיל בשיחה עם הילדים בעת קבלת שבת בארץ. השתתפתי בקידוש טרנסאטלנטי טלפוני ונטענתי באנרגיות לשבוע חדש. אח״כ פגשנו זוג צעיר ישראלי בירח דבש בניו זילנד, החלפנו המלצות וחוויות שלקחו את הזמן שלהם ומאוד נהנינו מן המפגש. לאחר מכן עדכון הבלוג והכנסת תמונות הצניחה החופשית ושוב ניסיון להאריך את השהייה בתאילנד. הנעת היום החלה בצהרים. הנסיעה לטאופו ארכה יותר משחשבנו והיתה צבעונית מאוד. לאורך כל 50 (חמשים!) הק״מ יש רוכבי אופניים. זהו חלק ממרוץ הקפת טאופו בו משתתפים 11 אלף משתתפים. אחד הדברים המופלאים היה שלא ראיתי אף לא שוטר אחד. מאות רבות של מתנדבים שגם מכוונים תנועה. הנסיעה שהיתה איטית, אודה שגם די גרמה לי הרבה נחת. למזלי מרבית הרוכבים היו רוכבות, ודי נהניתי לעשות סקר עכוזים, ואף לנחש את הגיל לפי האחוריים. היה משעשע. היגענו לעיר שחלק מרחובותיה חסומים ונחשפים להפנינג הענק של אלפי בני אדם, כשרבים עמדו משני צידי משפך הגמר של מסלול של כ 90 ק״מ.

זו חוויית ספורט האופניים הגדולה ביותר בניו זילנד. מחזה צבעוני של מאות קבוצות אופניים הנהנים מירידים שונים הכוללים ביגוד אוכל במה מרכזית של הופעות לאורך כל היום ואף תחרויות קפיצה לגובה של אופניים ומעברי מכשולים.

משם בדרך לTe tuiti עצרנו בThermal Valley Walk בטאופו להליכה באזור עם פעילות תרמית במשך פחות משעה.

וואנגאנוי

23.11 וואנגאנוי עיירה שקשורה קשר הדוק לנהר. רוב המטיילים בה באים לעשות פעילות בעיקר בנהר. תיאום מסלול לא התאפשר להיום ולכן תואם ליום המחרת. ניצלנו את היום לטרק קטן בטאראנקי שחשבנו לוותר על ביקור בו, אך משפחה ישראלית שחזרה משם התפעלה ומאוד המליצה. הטאראנקי הוא הר געש יחסית צעיר בצורת חרוט שכיפתו מכוסה שלג. קפצנו ל כ 5 שעות תוך ביקור בעיר שנקראת ע״ש עיר הולדתו של שקספיר, סטרטפורד. שם צפינו בשעון פעמונים שבכל שעה עגולה יוצאות דמויות של רומיאו ויוליה ומציגות קטעים מהמחזה. כשהיגענו להר לא ממש הבנו על מה ההתלהבות. יש מאות גבוהים ממנו ומושלגים ממנו בדרום. הוא לא היה זוכה למבט נוסף שם. נהנינו מהמסלול ומחוויות היום.

24.11 השכמה מוקדמת, התיקים אורגנו ערב קודם. היום מתחיל בנסיעה של 80 ק״מ לאורך נהר וואנגאנוי תוך התייחסות לנקודות במסלול הנסיעה הרשומות לנו. החלטנו להיכנס לכפר Jerusalem, לחצר ולספר להם שגם אנחנו מירושלים. תגובתם היתה נלהבת כנוצרים. עליבות גדולה. הכפר מכיל משפחת בודדות. בשעה 10 מגיעים לחברה הפועלת על הנהר. אחרי הכנות, נסענו לרציף קטן ומשם לתוך speed boat. בסירה המדריך שרה׳לה ואני. תדריך קצר ויוצאים לשייט בן 50 דקות במעלה הנהר תוך הסברים ועצירות במפלים, במערות, בערוצים בבעלי חיים ועוד. מזג האוויר היה ערפילי כל כך שנדמה שיורד גשם בטיפות קטנות. המדריך אומר שתהיה שמש בצהריים. איך? בינתיים כשהסירה שועטת ועושה גלים, הרוח חודרת ומנצלים גם את חגורת ההצלה להתחממות. נתקלנו בבודדים על גבי קיאקים בנהר. מדובר בכאלה שזהו היום השלישי שלהם על קיאק. הם עושים מסלולשל 3 ימים בחתירה על קיאק. יש להם עצירות ולינות בבקתות בתום חתירתם היומית. מדובר במסלול של כ 90 ק״מ. הסירה עצרה בצד, אנחנו ירדנו. המדריך קשר את הסירה והצטרף אלינו. הופתענו שהצטרף. לא מאפשרים לי להיות קצת לבד עם שרה׳לה:) . צעדנו שלושתנו במסלול אל ה bridge to nowhere. הבטיח שיסביר בהמשך וקיים. הליכה של כשעה עד הגעה לתצפית על גשר די גדול לרכב העובר מעל אחד ערוצים. בעודנו בתצפית ראינו את המדריך נערך על הגשר. היגענו אליו וזו היתה הפתעה בעיתוי נעים. הוא ערך ״שולחן״ עם מפה ועליה קפה תה עוגיות ועוגה. זה נראה מאוד יפה ולעניין. בסיום העוגות והקפה הסביר היווצרות הגשר. יצרו אותו כעבודת דחק יזומה אחרי מלחמת העולם הראשונה וגם כדי לפתוח צירים לפיתוח לתושבי הסביבה המאורים. חזרנו לנהר ולסירה. שטנו חצי דרך עד לסירת קאנו שעמדה בצד הנהר. כאן קיפלנו מכנסיים, הפשלנו שרוולים וקדימה לחתור במשך כשעתיים וחצי ללא מדריך ועד בסיס היציאה שם אסף אותנו המדריך. במהלך החתירה נכנסנו לשתי מערות, ועצרנו עוד פעמיים כדי לאכול. האוכל והתיקים בתוך מכל אטום בקאנו. בסיום קפה ושתייה במשרד. במהלך שיחה עם אשת המדריך התברר שאשת המדריך היא מאורית שנשואה לקיווי ממקור אירופאי שסבא שלה עבד בנהר בימיו והיום היא הבעלים של העסק. כשביקשתי לצלם אותה, המצלמה השמיעה צליל קפיץ משתחרר, ויותר אין מצלמה. הבטיחה לשלוח תמונה שלה במייל. סמנו לכם שאני מכיר מאורית נחמדה. משם לאזור הטונגרירו ולינה בכפר סמוך בשם טורנגי