לפני שעוזבים את קווינסטון קופצים לראות את הבנג'י הראשון של ניו זילנד. אילולא חששתי שהשיניים התותבות ייפלו לי הייתי קופץ :). התרשמתנו וירדנו לטה אנאו השוכנת על שפת אגם וגם היא כאחיותיה מוקפת הרים מושלגים. המקום הזה מהווה בסיס לטרקרים ולאוהבי המראה הפיורדי.
נכנסנו לDOC כדי לקחת את הכרטיסים למילפורד טרק המיועד ליום שלישי.
אפשר רק יום קודם או בבוקר הטרק כדי להתעדכן סמוך למועד היציאה.
קיבלנו המלצות באשר להתארגנות: מזון אנרגטי, מרוכז, קל משקל, אבקות מזינות כגון חלב מיצים וירקות מיובשים.
8.11 יצאנו למסלול המגיע עד תחילת טרק הקפלר של כ 3 שעות. בדרך ביקרנו בשמורת טיפוח ציפורים. במהלך חיפוש מקום לינה חדש אף היתה אפשרות של עבודה של כשעה וחצי בחוות יעלים תמורת לינה. אמרנו נחשוב.
9.11 מכינים את התיקים לטרק מילפורד שנמשך 4 ימים ושלו חיכינו הרבה זמן. לטרק הזה נרשמנו לפני מספר חודשים. מדפנים בניילונים ובכיסויים. מקווים שחשבנו על הכל כדי שלא נקפא או נרעב.
נראה היה כיום סידור התיקים. אך לא. יצאנו להליכה לקטע מהקפלר טרק - של 3 שעות. החלטנו לנסות את התיק העיקרי שאני אמור לקחת לטרק מחר. אוי לאותו גילוי!
כעבור כחצי שעה קרסו רגליי מטלטולי התיק ומהזוויות שייצר. שרה'לה שראתה אותי נאנק לשרוד, קבעה שצריך תיק חדש. מכאן צריך רק להחזיק מעמד עוד שעתיים. תיק טוב איננו מותרות והוא ערובה לטרק טוב. למדתי. זו המסקנה. משם ישירות לחנות המתמחה בעולם הטרקים. בדיקות מדידות ויצאנו עם תיק חדש ומכנס הליכה כזה המתייבש מהר ושיכול להפוך למכנס קצר. איך דוחסים הכל ושלא יהיה כבד בסוף?! קנינו מוצרים קלים ולחם דחוס גושי שחור לח שבהמשך התברר שהוא מתפורר וטעמו די דוחה. אבל אמרו שהוא מתאים לתנאי האחסון ולטרקים. גם דבש לא שיפר את טעמו.
הולכים לקחת את הכרטיסים ולהתעדכן במזג האוויר.
מחר 10.11 יוצאים.
10.11 משיכות לתיקים, כיסויים ואבזורים. בשעה 10 לקיחת כרטיסים וקבלת תדריך אישי. כמעט הכל ידענו מקריאה מוקדמת של החומר. העדכון המשמעותי היה של מזג האוויר ודגשים על סכנות במסלול.
בשעה 13:15 נוסעים באוטובוס של DOC לטה אנאו דאונס. משם המשכנו בסירה עוד כשעה וחצי והגענו לתחילת המסלול. בסירה פגשנו טרקרים "מודרכים" שעושים מסלול מבלי לסחוב תיקים (בעוד שאני הרגשתי פורטר של שרה'לה כל הדרך, למרות שגם היא סחבה תיק די כבד). הם נהנו מאירוחים גסטרונומיים בבקתות יותר משודרגות. בקיצור, לא חוכמה.
יוצאים לדרך. כל אחד בזמנו. מסלול היום הראשון בסה"כ כשעה וחצי עד הבקתה הראשונה הנקראת "קלינטון". זו היתה בדיקה טובה לתיק ולרתמות. המסלול נראה מדוגם בתוך קניון עמוק מאוד כשמכל הצדדים הרי ענק מצופי שלג בחלקם העליון. אתה שומע צלילי זרימה משתנים ואת צליל מחיצת הנעלים את המסלול, ציוצים שונים ומשונים וציפורים לא מוכרות.
היגענו לבקתה הראשונה. בבקתה אתה נרשם שהיגעת. מסדר לך את המיטה, מתמרח כנגד זבובי החול הניו זילנדים המציקים לך בהמוניהם.
כל אחד דואג לארוחותיו ואת כל הפסולת כל אחד לוקח עמו בתיק. במטבח הבקתה כולם מבשלים, ולאחר מכן משחקים (קלפים שחמט ועוד), שרים לצלילי מפוחית ואף יוצאים לראות תולעים זוהרות שזו אטרקציה בניו זילנד (כמו הגחליליות הידועות שלנו שלפחות זזות).
ישנים מוקדם יחסית כדי להתכונן למחר. מיטות דרגשים. ישנתי למעלה ומפחד ליפול לא ממש ישנתי כמו שצריך.
11.11 מתארגנים. ארוחת בוקר. ערכת הכלים שקנינו ממש נוחה. את הלחם קיבלנו כרע הכרחי. יצאנו לדרך עם קצת חששות לגבי שריר התאומים שלי. כאבים מלווים כל תנועה אך המוטו הוא שפעילות תמיד משפרת. יצאנו. לתיק של שרה'לה ניתק אבזם ופתרנו בקשר חלופי. זו פעם שלישית שזה קורה וכל פעם במקום אחר. עד מתי אבזמים יתנתקו (ישן. מה לעשות). צחוק צחוק אבל שרה'לה סובלת ממנח לא טוב של התיק. למזלנו מזג האוויר לצידנו. קיפלתי פליז מתחת המותן והמצב השתפר... עד שהיה נופל. נעבור גם את זה. ולי יש תחושה שהתיק שלי כבד בהרבה יותר משל אחרים. המראה הקניוני, זרם המים, הטחב שהשתלט על העצים, הצמחיה שנראית טרופית, הנחלים השקופים, כל אלה אומרים שווה מאמץ.
היו רגעים בהם השווינו את המראה בקטעים מסוימים לחצבני, אבל ארוך וגדול ובלי אבובים.למרות המסלול השטוח והגבעי של 16.5 ק"מ היו רגעי הסתגלות שהיו קשים ונאלצנו לפתור במתיחת רצועות, בהקפצת התיק, בשחרור או מתיחה של רצועת החזה, וכמובן בהורדה לרגיעת הכתפיים.
כמי שרגיל לרוץ, חשבתי שיהיה קל יותר. מתברר שלטרק עם תיק גב קטן לא דומה להליכה עם תיק ענק עם כל הבית עליו. כך הרגשתי בברכיים.
ובל זאת עשינו מספר עצירות נוף, עצירות נשנוש וצילום, וניצלנו את רגעי הקסם.
היגענו לבקתה השנייה בשם "מינטרו"
המבוגרים הראשונים מבין 40 הטרקרים אחרי שני זוגות צעירים וזקפנו לזכותנו חמש ורבע שעות הליכה במקום שש הצפויות.מראה הבקתה שונה, הרנג'ר שונה. יש תקשורת נחמדה בין הקבוצה המורכבת מאנשים מהרבה ארצות בעולם בכל הגילאים.
שוב תפישת תרגש שלא אישן למעלה. שוב התמרחות כנגד זבובי החול ובארוחת הערב נפל עלינו שוב הלחם הדחוס.
לפי הרנג'ר צפוי למחר מזה אוויר מעונן מתפתח לגשם אחר הצהרים. עובדה זו גרמה שהיציאה מהבקתה בבוקר תהיה מוקדמת יחסית. אין בעיה של מקלחות או של החלפת בגדים. נכנסנו לשקי השינה ודי התגרדנו מהעקיצות. בסה"כ ישנו די טוב יחסית לגילנו.
12.11 חששנו מהיום השלישי שכלל עלייה לפאס וירידה תלולה ארוכה. אורך המסלול הוא 14.5 ק"מ. של 6 שעות הליכה, החשש התגבר בשל כאבי בטן ומיחושים כלליים של שרה'לה.
בפועל קמנו מוקדם ליום טוב, והתברר שזהו מסלול מקסים במיוחד והנוף שונה מאוד מאתמול. מזג האוויר היה נעים. העלייה שהיתה תלולה של שעתיים הליכה עד לפאס היתה קלה לנו ממה שחשבנו,
במיוחד לאחר ששרה'לה פתחה מבערים ורצה קדימה.בפסגה הגבוהה (שהיא למעשה אוכף) הקור היה מכאיב ונאלצנו לשים עלינו כל מה שאפשר. הכפפות לא ממש הועילו. בבקתת המחסה (יש אחת או שתיים במסלול) חילצנו עצמות, אכלנו מנת אנרגה בדמות תפוח ואזרנו כוח לקראת התלילות שמחכה לנו. "קצת רחמים" אני מבקש משרה'לה להאט.
הנוף, המפלים הגשרים והציפורים הסיחו את דעתנו מהקושי הפיזי וההרגשה היתה מעולה. יורדים ויורדים ועדיין צמרות העצים מתחתנו. הברכיים כאבו מאוד ולקראת סוף המסלול די רעדו. כעבור כשעתים נוספות היגענו לבקתת מחסה. הנחנו את התרמילים ויצאנו לצעידה של מעל לשעה למפל הגדול ביותר בניו זילנד שגובהו 580 מטר מ'. ואוווווו. ראינו הצטלמנו (בבחינת לא צילמת-לא היית) ובחזרה לבקתה אליה הספיקו להגיע אחרים. חיכה לנו מיחם מים רותים עם קפה נס קפה חלב, וזו היתה הרגשה מצוינת באותו הרגע. אתנחתת התרגעות ועוד חטיף של אנרגיה ולדרך לעוד שעה עד לבקתה האחרונה הנקראת "דמפלינג". שוב גילינו שההתקדמות שלנו היא ריצה לאחרים כי יש כאלה שמגיעים כעבור 4 שעות אחרינו. האימונים השתלמו. ניצלנו את הגעתנו מוקדם כדי לתפוס מיטות נוחות להתגלח ואף לרחוץ רגליים (הריח היה נורא). זבובי החול קיבלו את פנינו הפעם באגרסיביות יתרה. שוב חוזרים לריטואל של ישיבה בחדר האוכל, ואח"כ הכנת האוכל, חילופי חוויות הדרך ותדרוך עדכון הרנג'ר. אנחנו שומעים שחלק לא קטן לא יצא למסלול המפלים, כי המסלול הרגיל היה קשה להם. הפסידו. איך הגיעו כל כך מאוחר?!
12.11 היום האחרון של הטרק שאורכו 18 ק"מ היה התקדמות מהירה ומוקדמת במיוחד. העדכון אמר שצפוי לרדת גשם למחרת וכל אחד ראה את סוף הטרק בעיני רוחו. אופי המסלול היה יער צפוף אך שטוח .
הסטטיסטיקה של הטרקרים היא, שלפחות יום גשם אחד יהיה בטרק המילפורד. לי היה חשוב יותר לחוות גשם ועוד יותר להשתמש בציוד הגשם שקנינו ולא להרגיש שבזבזנו.
הגשם נמשך כשעה, וכעבור כשעתיים הרגשנו את הרטיבות בבגדים שנבעה מהזיעה הרבה בתוך בגדי הניילון.
הדרך יחסית מישורית, אבל ההתכווצויות, כאבי הברכיים מאתמול ומשקל התיק, הכבידו לעלות ולרדת מהגשרים שבדרך, וממעט הירידות שהיו. מדי מספר קילומטרים יש עמוד שמראה כמה צברת מתחילת המסלול. בציפייה מרגשת היגענו לעמוד המצביע על 53 קילומטר וחמש מאות מטר סיימנו.
הספקנו להירדם קצת עד בוא הסירה, שתעביר אותנו לנמל המיצר מילפורד הידוע כמילפורד סאונד, הנחשב כאתר תיירות מוביל.
תיאמנו מבעוד מועד שייט קרוז במילפורד סאונד,
ועוצמת ההרים הגבוהים היורדים אל המים והמפלים היתה חזקה.בסיכומו של הטרק, הנופים היו מדהימים בעוצמתם לעומת הנופים שהיו דומים למה שראינו בימים שלפני.
הליכה של מספר ימים עם תיק כבד על הגב, תחושת הישרדות ולינה על דרגשים בתנאי מינימום, הן של אוכל והן של סניטציה, היוו התגברות על אתגר של ממש בגילנו.
הדרך לטה אנאו גם היא היתה מרשימה. הנהג עצר עצירות צילום. דיווחנו על הגעה חזרה לDOC . חזרנו למוטל לכביסות, לקרצופ עצמי, לארוחה במסעדה הודית, לשינה עם הגירודים מהעקיצות, שמשום מה לא פוסקים, ובכל זאת לתחושת בית, ובמיוחד אחרי טלפון הביתה.
14.11 יום מנוחה נסיעה לאינברקרגיל יום גשם שוב מוטל אחר אך עם אווירה אנגלית עתיקה
