טורנגי-טאופו-טרק הטונגרירו-טאופו

25.11 יום רגוע שטוף שמש. מנהל המוטל אדיב מאוד (היה חצי שנה בקיבוץ משמרות).

יצאנו לעיר טאופו הגדולה והיפה למנוחה, לסידורים, ולצפייה מינורית באתרים לפני הגעה שוב מחרתיים. בשורת היום היא שזהו יום הנישואין שלנו. חגגנו במסעדה הצופה אל אגם טאופו, לאחר שביקשתי מהמלצר להוציא לי את הבייקון מהמנה. ידע להעריך את זה שאני צמחוני.

פרט נוסף משמעותי היה שקניתי מצלמה חדשה!! מסיבות נוסטלגיות אני מקווה לתקן את מצלמת הריקו שלי ושתעמוד בציפיות. מבחינה תיירותית ביקרנו בפתיחת הסכר של אגם טאופו. מחזה מרהיב. המשכנו למפלי Huka Falls,

אח״כ לגלריית ניפוח זכוכית.

26.11 07:30 השאטל לתחילת טרק הטונגרירו מחכה לנו. אחרי תמונה עם שלט ההתחלה יצאנו לדרך בשמש ורוח קרה שחייבה גם כובע גרב. הדרך היתה נעימה שאפשרה השלת המעיל וכובע הגרב, אך לא העידה על הבאות.

כעבור כ 7 ק״מ הטיפוס והעלייה בגובה הביאו איתם את הקור והרוח. עוד יכולתי לצלם משהו. הרוח הלכה וגברה והעיפה ענן אבק ואח״כ אבנים קטנות שהכבידו על הנשימה ועל פקיחת העיניים. הרוח הפכה סערת רוחות מלווה אבק ואבנים קטנות כשהתקרבנו לפסגה עד כי קשה היה לעמוד באופן יציב כל כך סמוך למדרון. בתחילה עמדנו בפיסוק רחב כשאנחנו נאחזים זה בזה. לידנו היו אחרים במצב דומה.

הרוח היתה כה חזקה ואנחנו בתוך ענן בקרבת הפסגה מנסים למצוא מחסה מאחורי הסלעים, אך עד שנמצא מחסה משתדלים לא לעוף למטה. באין ברירה עמדנו על ארבעותינו תוך התקדמות איטית במיוחד. כל ניסיון התקדמות קטן נעשה בפיסוק רחב. לא תיארתי לעצמי שמכנסיים רחבות יכולות להיות לרועץ ולתפוס רוח. עמודי סימון המסלול באזור זה באזור הפסגה נעקרו והיה קשה לזהות את המשך הדרך. הצלחנו למצוא מחסה מהרוח מאחורי סלע. הייתי חייב לשים כפפות אך לא הצלחתי לפתוח את אבזמי התיק. נזכרתי בסיפור שסיפר לי חמי על הישרדותו בימים אחרים, והחלטתי ליישם משהו ממנו. הכנסתי אצבע לפה לחימום, אח״כ עוד אחת ועוד אחת, גם את כולן ביחד. באותו הרגע היתה לי תחושה כלשהי באצבעות. שמחתי. הייתי חייב לחזור עם כולן בשביל הבלוג. ממש דאגתי. עדיין צריך לפתוח את התיק כדי להוציא את הכפפות ואת מעיל הרוח. ניסיתי בשיניים ובשורש כף היד. בסופו של דבר שרה׳לה הצליחה. עכשיו איך מכניסים את הידיים לכפפות? שוב שרה׳לה מצד אחד מנסה, אני עם השיניים בצד האחר. לא היתה תחושה ולא הרגשתי לאן נכנסות האצבעות. אני עם הכפפות, אבל איפה האצבעות.

דקות ארוכות של התארגנות במחסה הסלע, מספר זוגות לידנו אוחזים ידיים כשהם שוכבים מפחד לא לעוף. שרה׳לה צריכה פיפי. מי בכלל יכול לראות אותה באבק ובלחץ שהיה שם. פרקה את המתח כמעט במקום בו ישבה. אנחנו רואים שכעשרה איש חוזרים כלעומת שבאו. אכן היה מסוכן והיו מוכנים לחזור את 9 הקילומטרים לנקודת ההתחלה. גייסנו כוחות והחלטנו להתקדם, אך לא היינו בטוחים בכיוון המדויק. חיכינו לראות מישהו שיוביל כדי ללכת באופן בטוח. ההתקדמות היתה איטית מאוד ומלווה ביבבות חרטה של שרה׳לה, אך אותי הטרידה הקרבה לתהום. אזור הפסגה הוא מקום מאוד צר. עשינו צעד, הדרדרנו שניים. ההתקדמות היתה בהליכה על ארבע, כשאני נשען על שורש כף היד ודוחף את שרה׳לה לכיוון הרחוק מהסכנה. היא התחילה לרעוד מלחץ. הלחץ במקום היה גדול למרות שתיארתי לעצמי שאחרי הפסגה התנאים יהיו קלים יותר, אבל צריך לעבור אותה. היו רגעים של רצון לרוץ ולספר לחבר׳ה, אך איך עושים זאת עם ידיים קפואות. במצב כזה גרפסים ונודים (סליחה מכבודכם) נחשבים כ״הוצאה מוכרת״. עברנו את הפסגה, הרוח שככה במקצת, ואף הקור קצת ירד והחלטתי לבדוק מצב האצבעות. אצבעות יד ימין כמו מקלות. שרה׳לה הציעה את הכפפות שלה. לקחתי את ימין ואחרי שמצצתי אותן הצלחתי להכניס פנימה. אנחנו כבר בירידה שצפויה להיות תלולה בהתחלה ואח״כ להתמתן. המשימה הראשונה היתה להוציא את המצלמה ולצלם. הצלחתי לצלם את בריכות הגופרית.

זו היתה תמונה ראשונה ללא שימוש באצבעות. ביקשתי מצעיר שמצלם לצלם אותנו, ובכך פתרתי את הבעיה. מכאן ואילך המשכנו עד הבקתה הנמצאת כ 6 וחצי ק״מ מהסיום.

מתברר שזו היתה חוויה קשה לכולם. התיישבנו לאכול ולהירגע. כעבור כרבע שעה המשכנו לסיום בדרך המשלבת הרבה מדרגות יורדות כשחיוך מלווה את שחזור הרגעים הקשים למעלה. לא היה קושי פיזי , לא של עליות ולא של ירידות, ובכל זאת זו היתה חוויה קשה בנסיבות המיוחדות של היום. תפסנו יום לא טוב.

אולי נספיק לשאטל שאוסף למוטל בשעה14:30. מעודדים החלטנו לפתוח צעד. 14:25 והשלט מראה עוד 1 ק״מ. סוכם שארוץ קדימה כדי לעכב אותו, שאם לא כן נצטרך להמתין עוד שעתיים לסבב הבא. הרגשתי הרמות גבה למראה מישהו המסיים מסלול של 19 ק״מ בריצה. אני אוהב רוח. זה עוזר לייבש כביסה אבל לא כשאתה על הר גבוה.

בסיכומו של יום אנחנו שמחים שעשינו את הטרק הזה כשאנחנו אחרי מקלחת וכביסות ועם כל האצבעות.

27.11 התעוררנו עם עיניים אדומות ועם גרגרים בעיניים שכנראה נשארו מאתמול. היום תוכנן לפעילות בעיר טאופו והיה צורך בשינוי. התעכבנו בלודג׳ כדי לאחר את מועד הטיסה חזרה מתאילנד לארץ. בשלב זה אושרה החזרה לארץ ביום 17.12. יש מחסור בטיסות לקראת סוף השנה הנוצרי. נפרדנו מידידנו מנהל המוטל ונסענו לבריכות התרמיות. התרשמנו מהאפשרויות והחלטנו לא להתפשט. בדרך לטאופו שוחחנו על כך שפוווו... חזק בעיניים השאיר בהם עדיין גרגרים, ואולי רוח חזקה יותר כמו בצניחה חופשית תוציא אותם. שרה׳לה פתאום אומרת ״אתה צוחק? דווקא הייתי רוצה לעשות צניחה חופשית״. ״אם את רוצה, מה הבעיה?״ ״אבל רק אתך״ היא אומרת ברצינות ולא היה לי נעים להיראות מפוחד. ״אז נוסעים!!״.

עשינו יחד צניחה חופשית וזה היה נחמד, ואף הייתי חוזר על כך בלי בעיה. התרגשות היתה לפני הקפיצה, אך אחריה חשבנו שנתרגש יותר. הנוף מעל האגם מרהיב, והתחושה של להיות למעלה טובה יותר מזו שלמטה. שרה׳לה החליטה להתפעל בעברית, אולי גם מזה שיש לה מישהו על הגב. חזרנו לעיר שרחשה לקראת מרוץ ענק באופניים המקיף את אגם טאופו. מחסומים, וכל בתי המלון והקמפינגים מלאים לקראת אכלוס 11 אלף המשתתפים. שוטטנו בעיר והבטחנו לחזור למחרת. מה בוער? אנחנו בפנסיה או כמו בפנסיה.

28.11 הבוקר מתחיל בשיחה עם הילדים בעת קבלת שבת בארץ. השתתפתי בקידוש טרנסאטלנטי טלפוני ונטענתי באנרגיות לשבוע חדש. אח״כ פגשנו זוג צעיר ישראלי בירח דבש בניו זילנד, החלפנו המלצות וחוויות שלקחו את הזמן שלהם ומאוד נהנינו מן המפגש. לאחר מכן עדכון הבלוג והכנסת תמונות הצניחה החופשית ושוב ניסיון להאריך את השהייה בתאילנד. הנעת היום החלה בצהרים. הנסיעה לטאופו ארכה יותר משחשבנו והיתה צבעונית מאוד. לאורך כל 50 (חמשים!) הק״מ יש רוכבי אופניים. זהו חלק ממרוץ הקפת טאופו בו משתתפים 11 אלף משתתפים. אחד הדברים המופלאים היה שלא ראיתי אף לא שוטר אחד. מאות רבות של מתנדבים שגם מכוונים תנועה. הנסיעה שהיתה איטית, אודה שגם די גרמה לי הרבה נחת. למזלי מרבית הרוכבים היו רוכבות, ודי נהניתי לעשות סקר עכוזים, ואף לנחש את הגיל לפי האחוריים. היה משעשע. היגענו לעיר שחלק מרחובותיה חסומים ונחשפים להפנינג הענק של אלפי בני אדם, כשרבים עמדו משני צידי משפך הגמר של מסלול של כ 90 ק״מ.

זו חוויית ספורט האופניים הגדולה ביותר בניו זילנד. מחזה צבעוני של מאות קבוצות אופניים הנהנים מירידים שונים הכוללים ביגוד אוכל במה מרכזית של הופעות לאורך כל היום ואף תחרויות קפיצה לגובה של אופניים ומעברי מכשולים.

משם בדרך לTe tuiti עצרנו בThermal Valley Walk בטאופו להליכה באזור עם פעילות תרמית במשך פחות משעה.